מְצִיצָן
,
- ג'ון צ'ארד: פחד ומערכת העצבים. Peeping Tom בוים על ידי מייקל פאוול ונכתב על ידי ליאו מרקס. מככבים בו קרל בוהם, מוירה שירר, אנה מאסי, מקסין אודלי וברנדה ברוס. המוזיקה היא מאת בריאן אסדייל והצילום מאת אוטו הלר. סרט מפורסם (ידוע לשמצה) ממספר סיבות, לא פחות מכך שהנפילה מיציאתו סיימה למעשה את הקריירה של מייקל פאוול הנהדר. מעניין שעכשיו, עדיין כ-50 שנים ויותר מאוחר יותר, עדיין יש אנשים שמגלים את הסרט בפעם הראשונה ולא בטוחים במה הם צפו זה עתה; בדומה למבקרים רבים בשנת 1960 כפי שזה קורה! בעוד שמחפשי אימה יוצאים לעתים קרובות מאוכזבים מכך שלא ראו סרט שפיכות דמים של ג'ק המרטש. ככל הנראה הם רואים את המילים רוצח סדרתי ומצפים לדום ואימה על הברז. כפי שיעידו מעריצי הסרט, "מציץ טום" הוא לא סרט רוצח סדרתי מסוג זה, זה יצירה מרתקת. התבוננות בעלת מבנה ערמומי של מוח חשוך, של מציצנות, בדידות והתעללות בילדים. מהזנים הפותחים של הפסנתר המגרד בעור של איזדייל, מצב הרוח נקבע, ואז נכנסת סכמת הצבעים הזוהרת להפליא כשמארק לואיס (בוהם) הבעייתי מתחדד על קורבן, אשת הלילה שעומדת להצטלם בעיצומה של מוות . זו ההתחלה של התכסיס של פאוול ומרקס לגרום לנו להיות שותפים למעשיו של לואיס, ואז היוצרים מאתגרים אותנו להזדהות איתו כשסיפור הגב שלו נחשף וגם כשהוא נאבק עם חיבתו להלן סטפנס (מאסי) היום. יש גם צד ערמומי לתעשיית הקולנוע שעוברת בתמונה, משהו שללא ספק הרגיז את המבקרים ומפיצי הסרטים עוד ב-1960. אולי יש ויכוח שהטראומה והנושאים הפסיכולוגיים הפועלים בבסיס העלילה הם מעט מיושנים עַכשָׁיו? אבל מה שעדיין רלוונטי הוא יצירת הסרט – זווית מציצנות כפי שאנו מוזנים כל הזמן בטלוויזיה בריאליטי למטרות בידור. ההפקה היא ברמה "A", ההופעות יעילות ביותר, כאשר בוהם המושמץ בצורה לא הוגנת מושלמת בתור לואיס, השחקן אפילו מספק הצללות של פיטר לור לפעמים. הצילום הצבעוני הנועז של הלר הוא אטמוספרי מגעיל, המוזיקה של איסדייל מהווה איום רודפי ומחלקת הסאונד באמת עולה על המידה. מושלם. ואז כמובן יש את פאוול עצמו, שנפגע עמוקות מהפרעות שהוא קיבל כשטום שוחרר, נחמד לציין שלפני שהוא נפטר ב-1990 הוא היה רואה את הסרט הופך ליצירה קולנועית נחשבת מאוד. זה והוא ראוי לשבח, הבימוי שלו נועז מבחינה קונספטואלית, המסגור שלו של לואיס מתודי, וכמובן שהמצלמה שלו היא העיניים והאוזניים שלנו, באי נוחות. סרט מדהים וגאוני. 10/10
- CinemaSerf: אני זוכר שפחדתי באמת כשראיתי את הסרט הזה לראשונה בתחילת שנות ה-70. נשים צעירות נמצאות נרצחות. מה שהופך את הפשעים שלהם לנתעבים במיוחד הוא מראה האימה הצרופה שנמצא על פניהם – וזה מה שמבלבל עוד יותר את הבלש הרודף את הסקוטלנד יארד "גרג" (ג'ק ווטסון). בינתיים, השחקנית "ויויאן" (מוירה שירר) מצלמת את הסרט החדש שלה ועל הסט נמצא "מארק" אובססיבי המצלמה (קרליינז בוהם) שמשכיר את החלק התחתון של ביתו רחב הידיים לקבוצת צעירים. בדרך כלל שומר את עצמו לעצמו, הוא מתיידד עם "הלן" (אנה מאסי) ועד מהרה מתפתחת מערכת יחסים, מעין, כשהיא מתעניינת בו ובסרטיו. כאשר מתרחשת טרגדיה באולפן, חקירת המשטרה כוללת בתחילה את צוות בימת הסאונד, ובהדרגה העלילה מתפתחת בצורה אפלה ומאיימת. בוהם ומאסי נהדרים כאן ותחת הכיוון היצירתי והצילום של מייקל פאוול ואוטו הלר, מספקים לנו סיפור אינטימי ובקצב טוב שלוקח את הזמן שלו, אבל עושה זאת בצורה אפקטיבית מצטברת. הדיאלוג הוא גם עוצמתי להחריד – יש משהו כמעט ילדותי ב"מארק" וכמעט אימהי ב"מאסי", הממחיש את הפסיכולוגיה הבסיסית של הסיפור. בלילה חשוך כשהגשם מכה בחלון, זה בערך כמו שהקולנוע מקבל.
הסרט "מציץ טום" משנת 1960 הוא יצירת מופת פסיכולוגית בתחום סרטי האימה והיה. במאי הסרט, מייקל פאוול, מציג את דמותו של מארק לואיס, צלם בודד שעובד באולפן קולנוע ביומו ובלילותיו עוסק בצילום נשים בצורה סודית ואף מפחידה. העלילה מעבודת בתחביבו הנורא של מארק – צילום תגובותיו של קורבנותיו בזמן שהוא רוצח, כחלק מדוקומנטרי שהוא מכין על הפחד. הסרט פורש לפני הצופה את הדינמיקה המורכבת של מארק עם הלן, בת המשפחה שגרה בדירה מתחת לשלו, ומעמיק בהבנת הפסיכולוגיה שמאחורי פעולותיו. "מציץ טום" הוא ללא ספק חוויה קולנועית שאין פספס, והוא מעורר שיח על האופן שבו אנו לא לחדירה לפרטיות פסיכולוגית. לצופה המחפש סרט אימה אשר דורש עמקות מחשבתית, העמקות ב"Peeping Tom" תהווה חוויה מלמדת ומרתקת. זהו סרט איקוני שחובה לראות לכל אוהבי הז'אנר
